החלטה בתיק פש"ר 8577-08

פתח דבר וטענות הצדדים:

המבקשת - גרושתו של החייב, עותרת להחריג את הנכס המצוי ברח' אוסשקין 24/5 אשדוד (להלן:" הנכס"), ממצבת נכסיו של החייב.

ביסוד הבקשה, הסכם מכר שנערך בין המבקשת לבין החייב בחודש יוני 2007 ובגדרו הוקנו למבקשת מלוא הזכויות בנכס, בכפוף לרכישת חלקו של החייב בנכס בסכום כולל של 190,000 ש"ח. המבקשת הטעימה כי שומת חלקו של החייב בנכס, נגזרה ממחצית הפער בין שווי הנכס, נכון לאותו מועד (880,000 ש"ח על פי חוות דעת שמאי), ליתרת המשכנתא  (500,000).

לדברי המבקשת, לצורך פדיון זכויות החייב בנכס היא נאלצה להגדיל את היקף ההלוואה שהובטחה במשכנתא.

נטען כי העברת הכספים לידי החייב מגובה בראיות בדמות המחאה בנקאית בסך של -90,000 ש"ח ובתיעוד של משיכות כספים רציפות (בסכום של 2,500 כל פעם ובסה"כ 80,000 ש"ח ) מחשבונה הפרטי בבנק הפועלים. 

בדיון שנערך בפני ביום 12.7.10, התנגדה המנהלת המיוחדת דאז - עוה"ד ש. פרפורי, לבקשה. לשיטתה, הצטברות הנסיבות -רכישת חלקו של החייב בהשוואה לשוויו האמיתי של הנכס (1,500,000), אי פיצול המשכנתא ורישום ההלוואה הנוספת גם על שם החייב, כמתבקש מהסכם המכר- מעידה על העדר היגיון כלכלי-מסחרי בעסקה, המטיל ספק בכוונת עושיה ובוודאי שאין בו כדי להיטיב עם נושי החייב.

באותו דיון, בחר ב"כ הכונ"ר להותיר ההכרעה לשיקול דעתו של בית משפט.

בהחלטה מאותו מועד, הוריתי למבקשת לפעול להשלמת מסמכים, ובכלל זה, הצגת הסכם משכנתא מקורי, החזרי ההלוואה ממועד לקיחתה ועד להסכם המכר (יוני 2007) ומסמכי ההלוואה הנוספת שנטלה המבקשת, על פי טענתה.

יצוין כי בדיון נטען כי חלקו של החייב בתשלומי ההלוואה  ממועד נטילתה (1/99) ועד לעריכת הסכם המכר (05/07) נאמד בסך של -75,000 ש"ח ועל כן הבעתי דעתי כי יתכן וסכום זה יוכל לשמש פלטפורמה/אינדיקציה להצעת הסדר כספי כתנאי להחרגת הנכס.

המבקשת בהתייחסותה המשלימה טענה, כי לא עלה בידה, נוכח חלוף הזמן לאתר את הסכם ההלוואה המקורי, למעט, שני עמודיו הראשונים אשר צורפו לתגובתה מיום 7.7.10 (נספח ט"ו).

 מכל מקום, סכום ההלוואה המקורי היה -376,000 ש"ח (כאשר בחודש יוני 2008 נאמד סכום ההלוואה בסך של 483,000 ש"ח ובחודש יוני 2007, בסכום גבוה יותר).

באשר לרישום החייב כמי שנטל גם את ההלוואה הנוספת- הובהר כי נוכח מהות הפעולה שנעשתה - הגדלת סכום המשכנתא המקורי- לא הונפקו מסמכי הלוואה חדשים.

חישוב של תשלומי ההלוואה בתקופה שבין ינואר 1999- מועד פירעון התשלום הראשון - ועד חודש יוני 2007 - מועד עריכת הסכם המכר, מעלה, כי שולם סך של 240,000 ש"ח על חשבון קרן וריבית, כך שלכאורה ניתן לטעון כי חלקו של החייב בהחזר האמור, מסתכם בסך של -120,000 ש"ח. סכום זה, לטענת ב"כ המבקשת, מגלם גם את מידת ההנאה שהפיק החייב מעצם שהותו ושימושו בדירה, כך שלמעשה, לא ניתן לבודד ולחלץ את הערך שאותו ראוי להשיב למפרע לנושים, ביחס לסכומים ששולמו על חשבון ההלוואה עד לחתימתו של הסכם המכר.

בסופו של יום העמידה המבקשת הצעתה הכספית בתוספת של - 20,000 ש"ח, זאת בשים לב לעובדה כי המבקשת משתכרת מדי חודש כדי סך של 3,600 ש"ח ונושאת בנטל גידול ילדיהם המשותפים בכוחות עצמה, כאשר החייב מצידו "מסייע" באמצעות תשלום סכום חודשי שנע בין 2,500 ש"ח ל-3,000 ש"ח.

עו"ד עופר שפירא, אשר מונה כנאמן במקום עוה"ד פרפורי, פעל להגיש תגובה מפורטת מטעמו במענה לטענות המבקשת במסגרתה שלל, מכל וכל, אפשרות החרגתו של הנכס ממצבת נכסיו של החייב.

בקצירת האומר, טוען הנאמן, כי עניין לנו בהענקה בטלה, לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל ו/או בהסכם למראית עין, תוך שהוא מפנה לאי אלו עובדות, שאינן שנויות במחלוקת, התומכות, לשיטתו, בטענה כאמור.

בפתח הדברים טוען הנאמן, כי הנכס שנרכש על-ידי החייב והמבקשת בשנת 1998, היה ועודנו רשום, גם על שם החייב בחברה משכנת.

כן טוען הנאמן, כי הסכם הגירושין מיום 2007 מעולם לא בוצע, החייב והמבקשת מעולם לא התגרשו והנכס והמשכנתא נותרו, עד היום, על שם החייב והמבקשת, במשותף.

בהקשר זה, מציין הנאמן, כי ניסיון המבקשת לצייר תמונה, לפיה זו נטלה על עצמה הלוואות חדשות מהבנק בתמורה לחלקו של החייב בדירה, הינו ניסיון נואל, שכן המדובר בהלוואות חדשות, שניטלו במשותף, קודם להסכם הגירושין בין השניים, על-ידי החייב והמבקשת.